בת הזקונים של אורלי ודניאל. נולדה ביום י"ב באייר תשמ"ח (29.4.1988) ביבנה. אחות לאלה ולרותם.

בר, תינוקת יפהפייה וחייכנית, נולדה למשפחה חמה ומלוכדת ובבואה האירה את הבית כמו שמש גדולה. "ילדה שכולה חיים, צחוקים, פרצופים, הומור, שנינות ויופי," תיארה אותה אימה. בהיותה בת שבע עברה המשפחה ליבנה, שם גדלה והתחנכה – בבית הספר היסודי "פרדס צפוני" ובקריית החינוך על שם גינסבורג. מגיל צעיר בלטה בסקרנותה האינטלקטואלית, בכישוריה וביכולותיה. כבר כילדה, סיפרו ההורים, בר גילתה משיכה לעולמות התרבות והאמנות, ביקשה להשתתף בעוד ועוד חוגים והעשירה את עצמה בלימודי פסנתר, פיתוח קול, תאטרון – ואפילו ספרדית. היה לה רפרטואר מרשים של חיקויים שביצעה בכישרון רב, והאנגלית שבפיה הייתה מושלמת. "ילדה של מילים ושל צחוק, צוחקת בפה גדול עם עיניים גדולות וחכמות."

ימי נערותה היו ימים של פריחה ולבלוב. בר הפכה לפרח יפהפה וייחודי בנוף; שופעת כריזמה, שמחה ואהבה. "לבר היה חוש ההומור המדהים ביותר," כתבה אירן, אחת מחברותיה הקרובות, "ואפילו במצבים הקשים ביותר היא ידעה איך להסתכל על הכול עם קריצה." בצד האופטימיות הנצחית, התאפיינה באותנטיות יוצאת דופן שאפשרה לה להיות פשוט היא עצמה, ישירה וחשופה, ללא מסכות וסייגים, עם לב פתוח וחומל ומודעות עצמית מפותחת. "הליבה שלך צריכה להיות מאושרת," כתבה פעם לחברה, "את כאן כדי לעשות את עצמך מאושרת. לכן, אהבי את עצמך."

הרגישות, העומק והכנות של בר הכתיבו את אופיין של מערכות היחסים שבחייה, ובראש ובראשונה אלה המשפחתיות. הייתה מחוברת מאוד למשפחתה, להורים ולסבים, וקשורה בעבותות לאחיותיה. שלוש האחיות נהגו להשאיר זו לזו פתקים, איגרות ברכה ומכתבים ששיקפו את האהבה הגדולה ששררה ביניהן ואת לכידותן הנצחית.

הכתיבה הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתה של בר, ואפשרה לה לארגן את המחשבות, לאוורר את הרגשות ולהגדיר את החלומות. גם להוריה הרבתה לכתוב, וגם אם כמתבגרת אופיינית התלוננה מדי פעם – ככל שהתבגרה ידעה להודות על הנוכחות המיטיבה שלהם בחייה. "הורים שלי," כתבה להם, "תודה על הכול. אוהבת אתכם יותר מכול! הטופ שבטופ! לא יכולתי לבקש יותר."

בר הייתה חברת אמת – חברה טוטאלית, מפרגנת ותומכת, חפה מאינטרסים, ושימשה לחבריה מרחב מכיל ובטוח. "כיף לדבר איתך וכיף לשתוק איתך," כתב אייל, וענבל כתבה: "אני רוצה להיות ראויה לחברות שלך, לאהבה שלך. להיות טובה יותר – כמוך: רכה יותר, להשקיע ולשמח, להצחיק ולצחוק, לאהוב אנשים, ליהנות מהם ולהעריך אותם, להתעניין ולהקשיב מתוך אכפתיות ואהבה."

הסקרנות העצומה של בר, שמחת החיים שפיעמה בה והתשוקה לחוות, להרגיש ולהתרגש, לנסות ולהתנסות הן שהדריכו אותה בקבלת החלטות, גם אם פירושן היה לצאת מאזור הנוחות. "אני רוצה להסתכן ואני רוצה להיפגע וללמוד מטעויותיי," כתבה ביום הולדתה השבעה-עשר, "אני רוצה 'הידלקויות' שטותיות. אני רוצה לדעת לסמוך על אנשים ולחלוק איתם את מה שאני מרגישה."

בכיתה י"א, נבחרה מבין מאות תלמידים ללמוד במשך שנתיים ב- UWC (United World Colleges) – קולג' בין-לאומי בניו מקסיקו, ארצות הברית. "הרגעים הטובים האלה בחיים, אני כל פעם נהנית מהם מחדש," כתבה ביומנה משנודע לה שהתקבלה לתוכנית, "אני מרגישה מדהים! ורק פה מותר לי לטפוח לעצמי על השכם. אז... כל הכבוד בר! עשית גם את זה!"

בקולג' הכירה חברים מכל רחבי העולם שנכבשו בקסמה, נחשפה לתרבויות חדשות וחוותה חוויות בלתי נשכחות. בר, סיפרו חבריה בקולג', האירה כל מקום שנמצאה בו והפכה כל מפגש למשמעותי ובעל תוכן. "החיים שלי נחלקים לשניים – לפני שהכרתי את בר ואחרי," כתבה טריליה, "היא זו שלימדה אותי איך לאהוב. מעולם לא ידעתי סוג כזה של חברות, שבו מספרים זה לזה הכול, ומתקרבים יותר ויותר. היא פתחה לי צוהר לאינטראקציה אנושית עמוקה שלא ידעתי על קיומה. מעולם לא צחקתי חזק יותר, או בכיתי באמת, עם מישהו מלבדה. אני אסירת תודה שהיא בחרה בי כחברה."

במהלך לימודיה בקולג', מימשה את אהבתה למשחק ואת כישרונה התאטרלי. "בר הייתה ללא שום ספר השחקנית המוכשרת ביותר בכיתה," כתבה שֵינה, "היא הייתה טבעית; החינניות שלה, המחויבות שלה, העיניים שנצצו בשובבות, הנכונות המוחלטת להתמסר לעניין עד כדי לעשות צחוק מעצמה למען המטרה הגדולה יותר – להצחיק. עבורי היא הייתה מודל מדהים להשראה."

מיה, אחת החברות הישראליות שפגשה בקולג', כתבה על ההשפעה העמוקה של בר על חייה: "בר הייתה לי ממש כאימא בקולג'. היא דאגה ותמכה ולא שפטה אף פעם ונתנה לי אין-סוף וחלקה איתי את ההכי יפה וההכי כואב, ושמרה עליי. היא אחד האנשים הכי אמיתיים שהכרתי בחיי. היא לא חיפשה להיות האדם הנכון או האהוב בהתאם לאחרים, היא הייתה פשוט היא. כל דבר שעשתה היה שלה, צנוע ולא מתיימר, מחושב ונבון. לא יכולתי לקבל מתנה גדולה מזו."

בסיום השנה הראשונה בקולג' חזרה בר לארץ לחופשת הקיץ. רגע לפני שעלתה על המטוס לקראת השנה השנייה, השאירה, כהרגלה, מכתבים להורים. "היום, כשאעלה על המטוס," כתבה לאימה, "אעלה עם ביטחון ואושר ורצון לצאת החוצה אל העולם. ואת, רק את, החדרת בי את הביטחון הזה, את האושר הבלתי נלאה הזה, את התשוקה לרצות לכבוש אותו..." ולאביה כתבה: "אבוש, אתה חלק כל כך גדול מליבי והמחשבה ששוב לא תהיה בחיי למשך תקופה כה ארוכה מעציבה אותי בכל פעם מחדש... אני אוהבת אותך כל כך."

בטקס סיום לימודיה, מול קהל גדול ובו בני משפחתה הנרגשים, נבחרה מבין סטודנטים רבים לשאת נאום, שבו דימתה את תקופת הלימודים בקולג' לשיעורי ריקוד, תיארה כיצד המפגש הבלתי אמצעי עם חברים מתרבויות, שפות ונקודות השקפה שונות שימש בעבורה כלי להבנת משמעות החיים ואת תרומתו ליכולת ההתמודדות לקראת ירידתם שלה ושל חבריה מ"בימת הריקודים" לעולם האמיתי.

בשנת 2008, והיא בת עשרים, התגייסה בר לצה"ל, הוצבה בחיל המודיעין ושירתה ביחידה 8200 – מיחידות העילית של אגף המודיעין. הצטיינה בתפקידה, רכשה חברים טובים, ומפקדיה ניבאו לה עתיד מזהיר.

ב-8 בפברואר 2009 כתבה ביומנה: "אני רוצה להשפיע, לגעת בחיי אנשים ולהותיר חותם. אני רוצה לשנות, להתנדב, להתפתח ולפרוח, ללמוד עוד ועוד. אני רוצה ליהנות, למצות את הפוטנציאל שלי ולראות באמת מה אני שווה. אני רוצה להיות מישהו שפונים אליו לעזרה, לאוזן קשבת או לכל דבר אחר. אני רוצה להיות בטוחה בעצמי, אני רוצה לכבוש את העולם, כלומר, את העולם שלי שמורכב מאנשים, מהזדמנויות ומאפשרויות אין-סופיות שרק מחכות לי. אני רוצה להיעזר, אני רוצה לראות את המלא ואת היופי שבכל דבר, גם בטעויות שלי. אני רוצה להתאהב..."

בר הייתה הרפתקנית חסרת מורא, רציונלית מאוד. רק חרדה אחת קיננה בתוכה לאורך השנים: הפחד לאבד את היקרים לה. כך כתבה, ב-13 בספטמבר 2009: "אני מרגישה שלאחרונה, במיוחד עם מותה של סבתא שרה לפני עשרה ימים, רעיון החיים והמוות נראה לי יותר קרוב מתמיד. פתאום אני מבינה כמה לא קל לאבד מישהו שאוהבים וכמה החיים הם דבר כל כך נזיל."

לאחר שחרורה מצה"ל נרשמה בר ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, ועבדה תקופה קצרה כמנהלת משרד. בטרם החלה השנה האקדמית, קיבלה הצעה להתגייס ולשרת במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ("המוסד"). היא נענתה לאתגר, הגישה קורות חיים והתקבלה כעובדת מבצעית. גם במהלך תקופה זו, המשיכה לבטא את אותה דאגה לשלום יקיריה. בינואר 2011 כתבה: "אני מתפללת שאהבתי תשמור על אחיותיי, שלא יאונה להן כל רע. אני רוצה לשמור עליהן איתי, הן יקרות לי, ואני לא יכולה לדמיין את עצמי נפרדת מהן. אז אם מישהו שם למעלה קורא את היומן הזה, רק אבקש לשמור על אחיותיי היפות והמדהימות."

לאחר שלוש שנות עבודה בארגון, החליטה לנסוע לטיול של חודש להודו. במייל ששלחה למשפחה ב-30 באוגוסט 2014 עדכנה על התקדמות המסלול וכתבה: "כנראה שעוד כמה ימים נצא לטיול קצת יותר מאתגר, אחרי שנתרגל לגובה. אוהבת את כולכם ומתגעגעת."

ביומו השלישי והאחרון של הטרק, בצפון הודו, נקלעה בר עם שבעה מטיילים נוספים למפולת אבנים. אבן גדולה פגעה בה ופצעה אותה אנושות בפלג גופה התחתון. לאחר כשעתיים שבהן הייתה לכודה על ההר, מתה מפצעיה.

בר חולי נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ט' באלול תשע"ד (4.9.2014). בת עשרים ושש בנופלה. הובאה למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין ביבנה. הותירה הורים ושתי אחיות.

ספדו לה הוריה: "ברשושה שלנו אהובתנו! עשרים ושש שנים של קסם הענקת לנו: קסם של עיניים ירוקות ועמוקות, של שיער גולש, של צחוק מתגלגל ושל הומור שנון. איך ריחפת תמיד בין כולם, מפזרת ענני נוכחות קסומה והומור רב. שובת לב שאין כמוה, מצליחה להשיג בהינף מבט כל מה שרצית מכל אחד מהאהובים שלך. אנו נותנים לך את כל אהבתנו והיא גדולה ועצומה, קחי אותה איתך, כדי שלא תהיי לבד במקומות שאליהם את הולכת."

הספדה של אלה: "בר אחותי, היפה, המתוקה, החכמה, הכה מוכשרת, האהובה שלי. את המקור הגדול לאור שלי, לאושר שלי, לחוזק שלי, החברה הכי טובה שלי, מושא ה-treating שלי. כשהיינו שלושתנו היה לנו הכול ולא היינו צריכות דבר. את תהיי במחשבותינו כל דקה וכל שנייה ביום. ברוש, אהובתי הנצחית, אני אוהבת אותך!"

ספדה לה רותם: "יפה שלי, לא אמרתי לך מספיק כמה שינית אותי, כמה השפעת עליי, כמה למדתי ממך ואיך זכיתי להיות אחותך. היית כמו שיר בלב. 'נומי פרח נומי, נומי ילדה קטנה.' אוהבת אותך עד לשיגעון."

ספד לה יאיר: "בר, ברבור, ברצ'וק, ג'ולייטה, חיים, מאמא, ציקה ב, ציקס, פופסה, ברסקי, אחות קטנה – כל כך הרבה שמות לילדה אחת. כל אחד ראה אותך בצורה אחרת. הצלחת להשפיע על כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. קשה לתאר במילים אדם של מעשים, שבמקום לדבר על החיים הולך ועושה, והעשייה שלך, תמיד משלבת רצינות תהומית עם הומור חד וחיוך נצחי, ועל פי רוב גם עם ריקוד קטן, שמיוחד רק לך. בתוך שנה אינטנסיבית ומדהימה הפכנו מבודדים למשפחה. בר, אחות, תודה שנתת לנו לקחת חלק בכיבוש העולם שלך, אותנו כבשת מייד. בזכותך למדנו מהי נאמנות וחברות אמת. מבטיחים להמשיך בדרכך, לחקור, לחלום, לגלות ולבהות במציאות בדרך שרק את יודעת."

במלאות שנתיים לנפילתה, כתבה חברתה אירן: "אהובה שלי, לחשוב עלייך במובנים של הטרגדיה בלכתך זה לחטוא למי שהיית ולאיך שתפסת מהם חיים וכיצד ראוי לחיות אותם. היכולת שלך להסתכל קדימה ולמצוא חלומות חדשים הייתה אחד הדברים הכי יפים בך. ואני מבטיחה לך שאני אעשה את זה ואחבק את החיים. פשוט לפעמים קצת קשה כאן בלעדייך. אוהבת אותך."

לזכרה, כתב המוזיקאי והיוצר גלעד שגב את השיר "לב של אבן": "אבן שחיכתה בהודו, לך בחורה יפהפייה במשקפיים... / ילדה של אבא ושל אימא, בת זקונים מבריקה, / אמיצה בשירות המדינה. // ואת כל התום, כל החוכמה, / והיא אבן שותק, ריקה. // העולם הריץ למפגש שרק אחת מכן שרדה... / עולם עם לב של אבן. // ומי שלח את האבן אלייך, / ומי שלח אותך לאבן. // ואת הבר והיופי, והחי, / ושנים עוברות ואת נעה בין גלים, / ושטה בין אנשים / והאבן חיכתה במקומה. // ועולם עם לב של אבן הוכיח את כוחו, חסר ההיגיון, חסר הפשרות. אך הבר ימשיך לצמוח, סביב האבן, מתוכה, ולגדול, בחוכמתך, בגדולתך, ויכסה אותה קליל, וימריא ממנה. // כי שתיכן שייכות לטבע, אבל את זו שתמשיך, את החי, את הנצח... והאבן בשיא כוחה היא מצבת זיכרון, ואת החיים עצמם. את הבר והיופי, שנתגעגע אליו מאוד, / גם כשנראה אותו בכל מקום."

בר מונצחת בפינת החמד "עין בר" שבמתחם מעיין עין ניל"י, ליד מושב גבעת ניל"י. לצד הבריכה המטופחת עובר גשרון עץ, ומהאקליפטוס הסוכך תלויה נדנדה בדיוק מעל למים. על לוח הזיכרון חקוקות המילים "בר, אהובתנו, שירתה את המדינה. אהבה לטייל בארץ, ובשנות חייה הצליחה להשאיר חותם, להשפיע ולגעת בסובבים אותה מעבר לכל דמיון".

בית הספר על שם גינסבורג ועיריית יבנה מקיימים מדי שנה את "מרוץ לנופל" להנצחת זכרם של הנופלים בוגרי בית הספר, ובהם בר.

שמה של בר חקוק באנדרטה לחללי קהילת המודיעין שבבסיס בגלילות.

אוהביה הוציאו לזכרה ספר המאיר את דמותה ואת תחנות חייה בסיפורים, תמונות ומכתבים.